הגעתי בטעות למערכת החינוך הפורמאלית אחרי שיחה עם מרצה באוניברסיטה שאמר לי שאפסיק עם השטויות של הבלתי פורמאלי, ושהחינוך האמיתי מתקיים בבית ספר. בעצתו התחלתי ללמד. חשבתי שאגיע שנה אחת לבית הספר אסמן 'וי' ואחזור להנחות קבוצות... ואז הגעתי לרנה קסין ומצאתי בית. מקום שבו גדלים אנשים- מורים כתלמידים, מקום אמפתי שבו רואים אחד את השני, מקום שבו חשוב כיצד אני רואה ופועל בעולם. מקום שבו התייעצות וחולשה הן לא מילים גסות אלא הבסיס לדיאלוג ולשיח ולחשיבה משותפת על הפתרון הטוב ביותר לכל בעיה.

קוראים לי עמית, אני מחנך את כיתה ז'1 ומרכז את שכבות ז-ח בבית ספר רנה קסין. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מלמד יותר ויותר בחטיבת הביניים, וגיליתי כמה אני אוהב ללמד בשכבות אלו. אני חושב שגיל הנעורים אינו גיל 'ביניים'. זו אינה תקופה שרק 'צריך' לעבור על מנת להגיע לתיכון-  זו תקופה קסומה שבה התלמידים גדלים, התודעה מתעצבת, תפיסת העולם מתגבשת, ואנחנו המורים קיבלנו מתנה גדולה ללמד גילאים אלו. דווקא השנים של חטיבת הביניים, מאפשרות לקחת את הזמן. יש לנו שלוש שנים ללמד, להתפתח, ליצור, להיות סקרנים, לצחוק, לטעות ובעיקר לחוות.

אנחנו מאמינים שלידע ולחשיבה ביקורתית יש מקום בעולם, כמו לנדיבות ואמפתיה. ככל שנלמד לעצור ולהתבונן על מעשינו, כך נוכל לייצר מקום מיטיב שבו רואים את האחר. ככל שנעצור את שטף היום יום ונתבונן סביבנו, נוכל לחוות את הרגע עד תומו. לדוגמא, השנה יצרנו מקצוע חדש: "קיצור תולדות הזמן", בו נלמדים אירועים היסטוריים מכוננים ותגליות מדעיות ששינו את האנושות. אירועים ותגליות אלה נבחנים במשותף, מנקודת מבט היסטורית ומדעית יחד, בהוראה של שני מורים מתחומי הדעת במשותף. המטרה היא לאפשר לתלמידים לגבש תפיסת עולם מורכבת, להרחיב דעת, לבחון ולבחור את עמדתם.