כדי להסביר לכם את הערך שבסיפור סיפורים, אני רוצה לחלוק איתכם סיפור:

בילדותי הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער. הייתי חניכה נלהבת ואחר כך מדריכה משקיענית. אף פעם לא הרגשתי תחושות של ריכוז ומסוגלות כמו בזמן העברת פעולה מוצלחת. בזמן הפעילות בתנועה, כל דבר אחר פשוט נעלם כלא היה. כשהייתי עם החניכים שלי או עם שאר המדריכים- הדבר היחיד שהיה חשוב הוא ליצור את הפעילות הטובה ביותר, לגרום לחניכים להתמסר לערכי התנועה או להירשם למחנה, ללמד קשר חדש ולוודא שכולם מצליחים לקשור טוב. הייתי מאוד טובה במה שעשיתי. בשלב מסויים הפכתי לרכזת הדרכה ואפילו זכיתי בפרס הצטיינות על תפקידי והוזמנתי לבית הנשיא לטקס חגיגי. 

ביום הטקס, עליתי עם צוות ההדרכה והרכזת על ההסעה שאורגנה לנו ויצאנו בהתרגשות עצומה לבית הנשיא. ישבתי יחד עם חברה ובספסל המקביל ישבה הרכזת. קישקשנו איתה מעט ואז היא שאלה אותי ״נו, ההורים שלך מתרגשים לקראת הערב? הם בטח מאושרים לבוא לראות אותך מקבלת פרס מהנשיא״. היא שאלה את זה כאילו היא יודעת שאשיב ״כן. ברור שהם באים. ברור שהם מתרגשים״. אבל אני עניתי ״האמת היא שהם לא יכולים להגיע. הם לא יהיו״. ראיתי את ההפתעה על פניה. היא ציחקקה ציחקוק נבוך ושאלה: ״למה? מה יש להם יותר חשוב מלראות את הבת שלהם מקבלת כזה פרס״? אני זוכרת שצחקתי צחוק מעושה והסטתי את מבטי לעבר החלון. בהיתי בחלון עד תום הנסיעה. האמת היא שהיו להורים שלי הרבה מאוד דברים יותר חשובים מאשר קבלת הפרס. היה עליהם לנוח ולהתרענן לקראת עוד יום עבודה תובעני, היה עליהם לדאוג ולטפל באחי, היה עליהם לחשוב שוב כיצד הם מצליחים לגמור את החודש. לא הייתה להם הפריבילגיה לבוא להתגאות בבת שלהם הערב. לא הייתה להם הפריבלגיה לבוא להופעות שלי בבית הספר, בחוג תאטרון, ללוות טיול כיתתי, או אפילו לבוא למסיבת סיום כיתה ח׳ שלי. 

זוהי מציאות של יותר ויותר משפחות. ההורים שלי סיפקו לי בית ומזון וביגוד. יהיה זה אנוכי וחצוף להתמקד במה שהם אינם מצליחים לספק לי. 

התבוננתי מחלון האוטובוס ואני זוכרת שהחלו לזלוג לי דמעות. ברגע ההוא הרגשתי כמה אני לא כמו שאר הנערים והנערות שאיתי על האוטובוס. הרגע הזה, ורגעים דומים נצרבו לי בזכרון. אלו הרגעים שגרמו לי להתאמץ עוד יותר כדי להשיג כל מה שאוכל. אלו הרגעים שלימדו אותי שאני חזקה ועמידה ושאפילו שאין לי את נתוני הפתיחה שיש לאחרים- אני אהיה בסדר. אני אהיה טובה. 

גם היום, אחרי שנים, הרגעים האלו נוכחים בחיי. ולמרות שלא הצלחתי לקדם שוויון, או להמציא כפתור קסם שיוצר צדק חברתי, אני מקווה שבכמה דקות בהן חלקתי איתכם את הסיפור שלי אתם הצלחתם להתחבר אלי. כי בזמן הזה, בכמה דקות הקטנות האלו, לא הייתי עוד זרה שמספרת אנקודטה אלא ילדה שהצלחתם לחוש אמפטיה לסיפור שלה. אני מקווה שלמשך מספר דקות הצלחתם להרגיש מה שהרגשתי אני באוטובוס, בגלל שגם אתם חוויתם בילדותכם כאבים ונצחונות דומים. 

פעמים רבות מדי אנחנו מתחילים שיעורים בנתונים, במידע אובייקטיבי לכאורה, בהגדרות. אבל מה יקרה אם נתחיל בסיפור אישי? בהזדמנות לחיבור רגשי? בנקודות ההשקה המשותפות לכולנו? הסטוריה, ג״ג, תנ״ך, אנגלית, וכמובן ספרות וכל השאר- הם קרקע פורייה לסיפורים אישיים. 

אנחנו יכולים להוריד מחיצות וחסמים בין התלמידים לבין חומרי הלימוד לבין המלמדים- אם רק נתחבר לסיפורים האישיים. כך ניתן למידע פנים ושם, נעזור לתלמידים שלנו להשמיע את קולם, לפתח בעלות ולקחת אחריות על הסיפור שלהם ולפתח עמדה פרו אקטיבית ביחס לסיפורים של האחרים. שיתוף בסיפורים האישיים חשוב לא רק כדי להרגיש ולהבין את החששות והמצוקות של כל אדם אלא גם כדי שנוכל להיות חלק מהצמיחה וההתפתחות של האחרים. 

אנחנו צריכים ללמד את התלמידים שלנו שבדיוק כמותם, גם אנחנו נאבקנו והתמודדנו, קמנו ונפלנו אבל בדיוק כמונו גם הם יתגברו על המכשולים, יוכלו לקחת אחריות להתקדם ולגדול ולהצליח.

זה היה הסיפור שלי. מה הסיפור שלכם?