סיפור הוא הזדמנות לחיבור, הזדמנות לפרוץ מחסומים ולהגיע ישר מלב אל לב. סיפור הוא גם הזדמנות להקניית מיומנויות קריאה, כתיבה והבעה חשובות ומיומנויות חברתיות ורגשיות רבות. בניוזלטר הזה, מפנים מקום לסיפורים. 

השבוע בניוזלטר: למידה מבוססת סיפור

גילי צליק על סיפור ככלי ללמידה | למה דווקא סיפורים ופרקטיקות ליישום בכיתה | ממשיכים את חודש הסיפורים בסטודיו של ביתא | בית ספר מדעי טכנולוגי יוצרים סיפורים בפרויקט מיוחד | אשת החינוך שלנו היא אשת הספרות אביגיל אנטמן | ובפינה הדיגיטלית: לספר סיפור בתמונות.

סופשבוע נעים ושבת שלום ממינהל חינוך ירושלים!

למידה חוץ כיתתית
מיכל צור | מנהלת תחום רישות וקהילות, מינהל חינוך ירושלים

תשמעו סיפור.
כשהייתי נערה הלכתי עם אמא שלי לשמוע את דוד גרוסמן מקריא קטע מספרו 'אשה בורחת מבשורה'. ישבנו מול חומות העיר העתיקה, והרגשתי פיזית, בגוף, שסיפור משנה. 

כסטודנטית, הלכתי ללמוד הוראת ספרות. רציתי לגרום לאחרים להרגיש כמוני, שסיפורים הם דרך להתפתחות, להשראה, להתבוננות. שדרך סיפור אפשר לפתוח עולמות, לייצר אינטימיות, לפענח משהו פנימי, עמוק, שקורה אצלנו ולא הבנו עד הסוף.

כשבגרתי קצת יותר, הבנתי שסיפור הוא לא רק אישי. הוא גם מפתח למפגש בחיים עצמם.

 

בניוזלטר הזה, תנו לנו לספר לכם סיפור.

בואו נדבר על איך זה משרת אותנו במערכת היחסים מול ועם התלמידים. איך הסיפור האישי שלנו יכול לייצר אמפתיה ולהקנות ידע, ואילו מיומנויות הוראה של הקנית שפה, קריאה, כתיבה נגזרות ממנו.

ואיזה כיף שהגיעה שבת, ואפשר לשבת לקרוא איזה ספר טוב…

שבת שלום,

מיכל

בואו נספר את זה | גילי צליק

פעמים רבות מדי אנחנו מתחילים שיעורים בנתונים, במידע אובייקטיבי לכאורה, בהגדרות. אבל מה יקרה אם נתחיל בסיפור אישי? בהזדמנות לחיבור רגשי? בנקודות ההשקה המשותפות לכולנו?

מעדיפים לשמוע סיפור מאשר לקרוא אותו?

לסיפור אישי יש את הכח לחבר בינינו באמצעות רגשות. זהו חיבור החסר כל כך בחומרי הלימוד ובכיתות וכמעט נעדר מהם. בסיפורים שלנו, חרוטים רגעים אישיים מאוד ומכוננים של קריסה, תסכול ומבוכה אך גם רגעים בהם גילינו עמידות, גדלנו, ניצחנו. על ידי שיתוף בסיפורים אלו, אנחנו יכולים להרגיש את החיבור ביננו לבין האחרים. להרגיש חלק מן הרוח האנושית.

כדי להסביר לכם את הערך שבסיפור סיפורים, אני רוצה לחלוק איתכם סיפור:

בילדותי הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער. הייתי חניכה נלהבת ואחר כך מדריכה משקיענית. אף פעם לא הרגשתי תחושות של ריכוז ומסוגלות כמו בזמן העברת פעולה מוצלחת. בזמן הפעילות בתנועה, כל דבר אחר פשוט נעלם כלא היה. כשהייתי עם החניכים שלי או עם שאר המדריכים- הדבר היחיד שהיה חשוב הוא ליצור את הפעילות הטובה ביותר, לגרום לחניכים להתמסר לערכי התנועה או להירשם למחנה, ללמד קשר חדש ולוודא שכולם מצליחים לקשור טוב. הייתי מאוד טובה במה שעשיתי. בשלב מסויים הפכתי לרכזת הדרכה ואפילו זכיתי בפרס הצטיינות על תפקידי והוזמנתי לבית הנשיא לטקס חגיגי. 

ביום הטקס, עליתי עם צוות ההדרכה והרכזת על ההסעה שאורגנה לנו ויצאנו בהתרגשות עצומה לבית הנשיא. ישבתי יחד עם חברה ובספסל המקביל ישבה הרכזת. קישקשנו איתה מעט ואז היא שאלה אותי ״נו, ההורים שלך מתרגשים לקראת הערב? הם בטח מאושרים לבוא לראות אותך מקבלת פרס מהנשיא״. היא שאלה את זה כאילו היא יודעת שאשיב ״כן. ברור שהם באים. ברור שהם מתרגשים״. אבל אני עניתי ״האמת היא שהם לא יכולים להגיע. הם לא יהיו״. ראיתי את ההפתעה על פניה. היא ציחקקה ציחקוק נבוך ושאלה: ״למה? מה יש להם יותר חשוב מלראות את הבת שלהם מקבלת כזה פרס״? אני זוכרת שצחקתי צחוק מעושה והסטתי את מבטי לעבר החלון. בהיתי בחלון עד תום הנסיעה. האמת היא שהיו להורים שלי הרבה מאוד דברים יותר חשובים מאשר קבלת הפרס. היה עליהם לנוח ולהתרענן לקראת עוד יום עבודה תובעני, היה עליהם לדאוג ולטפל באחי, היה עליהם לחשוב שוב כיצד הם מצליחים לגמור את החודש. לא הייתה להם הפריבילגיה לבוא להתגאות בבת שלהם הערב. לא הייתה להם הפריבלגיה לבוא להופעות שלי בבית הספר, בחוג תאטרון, ללוות טיול כיתתי, או אפילו לבוא למסיבת סיום כיתה ח׳ שלי. 

זוהי מציאות של יותר ויותר משפחות. ההורים שלי סיפקו לי בית ומזון וביגוד. יהיה זה אנוכי וחצוף להתמקד במה שהם אינם מצליחים לספק לי. 

התבוננתי מחלון האוטובוס ואני זוכרת שהחלו לזלוג לי דמעות. ברגע ההוא הרגשתי כמה אני לא כמו שאר הנערים והנערות שאיתי על האוטובוס. הרגע הזה, ורגעים דומים נצרבו לי בזכרון. אלו הרגעים שגרמו לי להתאמץ עוד יותר כדי להשיג כל מה שאוכל. אלו הרגעים שלימדו אותי שאני חזקה ועמידה ושאפילו שאין לי את נתוני הפתיחה שיש לאחרים- אני אהיה בסדר. אני אהיה טובה. 

גם היום, אחרי שנים, הרגעים האלו נוכחים בחיי. ולמרות שלא הצלחתי לקדם שוויון, או להמציא כפתור קסם שיוצר צדק חברתי, אני מקווה שבכמה דקות בהן חלקתי איתכם את הסיפור שלי אתם הצלחתם להתחבר אלי. כי בזמן הזה, בכמה דקות הקטנות האלו, לא הייתי עוד זרה שמספרת אנקודטה אלא ילדה שהצלחתם לחוש אמפטיה לסיפור שלה. אני מקווה שלמשך מספר דקות הצלחתם להרגיש מה שהרגשתי אני באוטובוס, בגלל שגם אתם חוויתם בילדותכם כאבים ונצחונות דומים. 

פעמים רבות מדי אנחנו מתחילים שיעורים בנתונים, במידע אובייקטיבי לכאורה, בהגדרות. אבל מה יקרה אם נתחיל בסיפור אישי? בהזדמנות לחיבור רגשי? בנקודות ההשקה המשותפות לכולנו? הסטוריה, ג״ג, תנ״ך, אנגלית, וכמובן ספרות וכל השאר- הם קרקע פורייה לסיפורים אישיים. 

אנחנו יכולים להוריד מחיצות וחסמים בין התלמידים לבין חומרי הלימוד לבין המלמדים- אם רק נתחבר לסיפורים האישיים. כך ניתן למידע פנים ושם, נעזור לתלמידים שלנו להשמיע את קולם, לפתח בעלות ולקחת אחריות על הסיפור שלהם ולפתח עמדה פרו אקטיבית ביחס לסיפורים של האחרים. שיתוף בסיפורים האישיים חשוב לא רק כדי להרגיש ולהבין את החששות והמצוקות של כל אדם אלא גם כדי שנוכל להיות חלק מהצמיחה וההתפתחות של האחרים. 

אנחנו צריכים ללמד את התלמידים שלנו שבדיוק כמותם, גם אנחנו נאבקנו והתמודדנו, קמנו ונפלנו אבל בדיוק כמונו גם הם יתגברו על המכשולים, יוכלו לקחת אחריות להתקדם ולגדול ולהצליח.

זה היה הסיפור שלי. מה הסיפור שלכם?

  • רוצים לעבוד עם תלמידים על מיומנויות הצגת סיפור "storytelling"? כנסו ליחידת ההוראה בנושא ותתחילו לאסוף רעיונות עבור הכיתה שלכם (מיועד לגילאי חט"ב ותיכון). ליחידת ההוראה >>

  • למידה מתמשכת על בסיס ספר יכולה להוות כלי לימודי מצוין שמקנה מיומנויות מגוונות מתחומים שונים. רוצה לאמץ תהליך עבודה עם ספר בכיתות שלך? מצורפת הצעה לפעילות עם הספר "פלא". וזו רק הצעה, תוכלו לקחת רעיונות וליישם אותה על כל ספר שתבחרו (מיועד לגילאי יסודי)להצעת הפעילות >>

  • כריס אמדין מאמין שכדי להיות מורה טוב, כל מה שצריך הוא לדעת לספר סיפור ככה שיקשיבו. איפה לומדים את זה אתם שואלים? בטח לא באוניברסיטה, כריס מציע לנו ללכת לאסוף טיפים מהמספרה בשכונה. להרצאת ה-TED >>

  • מושג ה"סטוריטלינג" התרחב בשנים האחרונות לתחומים רבים: רשתות חברתיות, דיגיטל, שיווק, פסיכולוגיה, וכן – גם חינוך. כשחושבים על זה, עבודת המורה כרוכה בעמידה מול כיתה, ובצורך לספר סיפור חדש בכל שיעור וללכוד את תשומת לב התלמידים, ותתפלאו, אפשר לספר סיפורים גם בשיעורי מתמטיקה ומדעים. אורין ויינברג יצהר עם כל ההסברים וגם טיפים מעשיים. לכתבה המלאה >>

כותרת 7
החודש בסטודיו של ביתא: זה כל הסיפור
קצת ממה שהיה לנו השבוע:
  • ב"איפכא" התקיים ערב "שכונה בונה חינוך" בו נפגשו הורים ואנשי חינוך לדבר על המודלים הפדגוגים שהיו רוצים לפתח בשכונה. לפוסט המלא >>

  • תלמידות ותלמידים מתוכנית "בולה", השתתפו בשבוע שעבר ב-24 שעות של האקתון יזמות חברתית. צפו בסרטון הסיכום >> 

  • ערב הפתיחה של "מורה על הבר" – המשתתפים נהנו מזמן איכות עם חברים ובני זוג, ממשקה ראשון על חשבון הבית ומהרצאתה של הסטייליסטית שלי בן עטיה על סטיילינג ישים, נוח ופרקטי למורים שגם נראה מעולה בכיתה. לפוסט המלא >>

כותרת 3
בית ספר מדעי טכנולוגי | קורס "איור וכתיבת ספרי ילדים"

ילדי שכבת ג' מבית הספר מדעי טכנולוגי עם המורות טלי מנצ'קובסקי ואיריס אוחיון, סיימו את הקורס "איור וכתיבת ספרי ילדים" עם מובילת מרחב עיצוב וניו מדיה תמר לב. הקורס נבנה בנושא אוריינות שפתית למען צמצום פערים בכתיבה וקריאה.

במשך שבעת המפגשים שהתקיימו גם באיפכא וגם בבתי הספר, התלמידים למדו על סוגים שונים של סיפורים, עברו סדנה של כתיבה יצירתית ולמדו בכל שיעור טכניקה אחרת לאיור הספרים האישיים שלהם.
התלמידים עברו תהליך מאוד משמעותי ובזכות הקורס השתפרו מאוד בכתיבה וקריאה. גאים לשתף אתכם בספרים המרגשים שלהם!

אשת
אביגיל אנטמן | מורה לספרות בתיכון המסורתי ומשוררת

"הספרות היא אותה עינית הצצה הקבועה בדלת הכניסה, דרכה אנחנו יכולים לראות. לראות כדי להבין את החיים שלנו, לראות שאנחנו לא לבד בתוך החרדות העצב וגם בתוך רגעי האושר הקטנים". אביגיל אנטמן מורה לספרות כבר 22 שנה, משתפת בחווית סיפור הסיפורים שלה בכיתה. 

אתמול התחלתי ללמד את הסיפור של בשביס  זינגר 'המפתח'. 

קראתי בקול רם והכיתה לא נרגעה. לא הבנתי מה קורה, כל יום ראשון בשעה הרביעית אני נכנסת לכיתה, מכבה את האור, מבקשת לעצום עיניים ולנשום לשאוף ולנשום, והכיתה חשוכה ויש שקט. 

ביקשתי לפקוח עיניים ולפתוח מחברות ולכתוב באופן חופשי ואסוציאטיבי על השורש פ.ת.ח, פתחתי ונפתח וכתבתי את האסוציאיציות על הלוח. 

רק אחר כך הבנתי שיש משהו בגיבורה של 'המפתח', הזקנה החרדתית, בסי פופקין שגרם לחוסר השקט.

התלמידים שלי נעו באי נוחות הם דיברו אחד עם השני כשקראתי: 

"פעם השאירה סיר מלא חמיצה במקרר, אך הבלתי-נראה נטל אותו משם, ואחרי חיפושים ממושכים נתקלה בו בארון-הבגדים. שכבת שומן צפה על התבשיל והדיפה ריח של חלב מעופש."

אפשר להבין מה יש בתיאורים כאלה כדי להפוך את הכיתה שלי לחסרת מנוח, ואז אחד מתלמידיי אמר: 'אני רוצה לקרוא'. 

הכיתה התחילה להירגע, ואז קרה גם משהו טוב לבסי פופקין. היא ננעלה מחוץ לביתה ומצאה עצמה יושבת על מדרגות הכנסייה.

"היא הגביהה עפעף וראתה את הירח. הוא ריחף נמוך בשמים מעל גג שטוח, ולידו נצנץ כוכב ירקרק. בסי פערה את פיה. היא שכחה כמעט שקיימים שמים, ירח, כוכבים. 

ובכן, אם קיימים שמיים, אולי יש גם אלוהים, מלאכים, גן עדן…"

וזו רק שעה אחת בכיתה י"א בה שוב נדנדת הרגשות שלי נעה בין תחושת כישלון חרוץ להצלחה מתוקה.

אני אביגיל אנטמן מורה לספרות בתיכון המסורתי זו השנה העשרים ושתיים. הגעתי אל ההוראה בשלב מאוחר של חיי המקצועיים. בזכות פרופ' גרשון שקד שהייתי עוזרת ההוראה שלו. באחת מן הפגישות שלנו הוא אמר לי 'בתי מנהלת בית ספר אני חושב שכדאי לך לפגוש אותה'.

אני משוררת ועסוקה בימים אלה בעריכת ספר השירה השלישי שלי. רבים מן השירים שלי עוסקים במפגשים שלי עם תלמידיי.

בשיעורים שלי אני אוהבת לשלב מדיטציה, כתיבה וציור.

אמרה לי פעם קולגה שיש מורים שמכינים שעות ארוכות מערכי שיעור, ויש מורים שאינם צריכים להכין, משום שהם כל הזמן עסוקים בשאלות הקיומיות של החיים שהספרות היא חור המנעול להתבוננות בהן.

אנחנו אוהבים להציץ לחיים של אחרים, לראות מה קורה מאחורי הדלת הנסגרת, מה קורה בחדרי חדרים. אנחנו סקרנים לראות את מה שרוצים להסתיר מאיתנו. 

הסקרנות שלנו קשורה לרצון להבין את החיים שלנו עצמנו. 

הספרות היא אותה עינית הצצה הקבועה בדלת הכניסה, דרכה אנחנו יכולים לראות. לראות כדי להבין את החיים שלנו, לראות שאנחנו לא לבד בתוך החרדות העצב וגם בתוך רגעי האושר הקטנים. אנחנו מציצים לחיים של אחרים באמצעות הסיפור ונגאלים מן הבדידות ומבינים שאנחנו חלק מעולם גדול שהבושה והאשמה העצב הייאוש הם אבני השתייה שלו מהן נובעים המים החיים.

כשאני נכנסת לכיתה אני מבינה שנכנסתי לתוך עולם סוער המבקש להישמע. לכן אני מתחילה תמיד בכמה דקות של נשימה בחושך או כתיבה בחושך. אחר כך אני שואלת מה חדש איך אני מרגיש עכשיו ומשתפת בתחושות שלי. אחר כך אני אומרת כמה מילים על היצירה שנלמד ועל איך היא קשורה לכל הסערה הפנימית של כל אחד מאיתנו. 

הפינה הדיגיטלית (1)

בואו להיות אריות בכיתה!

יש דרכים רבות לספר סיפור. שפת הסיפור של העולם הדיגיטלי הוא לרוב חזותי. באינסטגרם וטיקטוק, הסיפור, "story", הוא כבר מזמן סיפור או סרטון.

גם אנחנו בלמידה, יכולים להשתמש במגוון המחשות חזותיות שידברו את שפת הסיפור החדשה.

שימוש בפרקטיקה של סיפור חזותי מאפשר לתלמידים לחשוב על תסריט, אבל גם על הדרכים הטובות להמחיש אותו בצורה ברורה לשאר הכיתה.

איך עושים את זה? כתבנו לכם את כל הכלים והפרקטיקות באתר המורים. כנסו ללינק ובחרו בפרקטיקה "מספרים סיפור בתמונות".

כותרת 6

חוות דעת פותחת הרשמה לסבב השני של השתלמות בלמידת חוץ אם אתם מורים ביסודי המעוניינים להרחיב את ארגז הכלים שלכם ולהתנסות בעקרונות של למידת חוץ, להרשמה >>

יחידת ההורות ואגף חינוך העל יסודי במנהל חינוך ירושלים מזמינים אתם.ן להרצאה חשובה בנושא "מפופולריות ותוקפנות לכיתה מצמיחה". להרשמה >>

  •  

רוצים לומר לנו משהו? כאן מגיבים לנו: